https://www.irrelevant.org.il חנן כהן מגיב על מכתבי שרשרת ושמועות אינטרנט - מאז 2002 Mon, 20 Apr 2026 12:42:57 +0000 hourly 1 https://www.irrelevant.org.il/2020/03/03/5160 https://www.irrelevant.org.il/2020/03/03/5160#respond Tue, 03 Mar 2020 11:57:20 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/?p=5160 ההסבר:

הטקסט מופץ כשהוא מיוחס לסופר דויד גרוסמן. הייחוס לדויד גרוסמן היה בטעות. למעשה כתב אותו אביב מסינגר. בדף הפייסבוק שלו, מסינגר מסביר את מקור הטעות.

מסינגר כתב את הטקסט בהשראת דברים שאמר דויד גרוסמן בראיון ליוני לבנה במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.9.2014.

"כל פעם שאני הולך להפגנה או צריך לכתוב מאמר פוליטי, אני חושב על האיש הזה שעמד שנים והפגין נגד מלחמת וייטנאם מול הבית הלבן. שנים, כל יום שישי. עמד שם את השעתיים שלו, עם שלט כזה. בסוף ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך, 'תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?' והוא אמר, 'לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'. לפעמים, זה המקסימום שאפשר לייחל לו במצב כל כך מעוות כמו המצב שלנו".

בגלל שהטקסט שלו היה צמוד לזה של גרוסמן, ייחסו אותו בטעות לגרוסמן. הטעות תוקנה אבל ממשיכים לייחס את הטקסט של מסינגר לגרוסמן.

המקור:

יש רגעים ומצבים בחיים של אומה, כמו בחיים של אדם, שאתה מוצא את עצמך עומד ומשתאה. ואתה לא מבין איך זה קרה, ומי חשב ככה, ואיך זה ייתכן.

ואתה מנסה לגייס הסברים מתחומים שונים, הסברים של כלכלה, וחברה, ואנתרופולוגיה, ופילוסופיה, ופסיכולוגיה, ובסוף אתה שוב לא מאמין איך זה ייתכן.

ואתה עומד מול הדברים כמו מול תופעת טבע, נגיד מבול או צונאמי, ויודע שככל הנראה יש לו הסבר, אבל הוא לא חשוב כרגע, וצריך עכשיו לנסות להתמודד עם השבר.

ובכל הזמן הזה אתה חוזר ומבין שאולי ניסית, אבל אין לך באמת שליטה על מהלך הדברים, או יכולת להשפיע על אף אחד אחר. שאתה בעצם יכול להחליט רק על עצמך, ועל הדרך שלך להגיב, לחשוב, להרגיש ולומר.

אז בעקבות יום הבחירות הזה, שנראה כמו התחלה או המשך של אסון, אני מבטיח לבדוק יום יום את עצמי, לראות ששום דבר מהלך הרוח הרע הזה לא יידבק אלי. לא מהגזענות, או הניצול, לא מהרוע, או הכוחנות, לא מהטמטום או הראייה הצרה.

ושאמשיך, אולי אפילו כמו ילד, להאמין שיכול להיות פה צדק, ושויון, ושקט, ושלום בין אדם לאדם, ובין עם לעם.

ואפילו אם הנבחרים שלי לא מאמינים בזה, והממשלה שלי לא עושה את זה, אני אנסה להגיע לזה, בדלת אמותיי הקטנות.

 

 ]]> https://www.irrelevant.org.il/2020/03/03/5160/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2010/05/02/2974 https://www.irrelevant.org.il/2010/05/02/2974#comments Sun, 02 May 2010 17:02:22 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/?p=2974 ההסבר:

אין לי לב להתקשר לאמא השכולה ולשאול אותה אם כל העובדות בסיפור נכונות. אני גם חושב שזה לא משנה. יש אנשים שהסיפור הזה מרגש אותם ונותן להם כח והשראה. וגם אם העובדות בסיפור לא ממש מדוייקות, האם אנשים יפסיקו להתרגש ממנו ויפסיקו להעביר אותו?

עדכון: הנה כתבה באתר ערוץ 7 - הסיפור המדהים של דליה עמנואלוף ודביר

המקור:

בסעודת יום העצמאות שלנו הערב,
שמעתי את הסיפור הזה מכלי ראשון,
[מחבר טוב מאוד של דביר, בן קשת]
והוא כל כך ריגש אותי עד דמעות
שהחלטתי לספר לכן אותו רגע לפני השינה.
***

דביר עמנואלוב הוא החיל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה,
אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת,
ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמא שלו.
האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד,
ונותרו רק נשות המשפחה.

ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו,
הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו,
במהלך האירוע האמא שלו סיפרה לכולם שם סיפור מדהים:

לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם ואמרה וביקשה:
"תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא".
והלכה לישון.
באותו שבוע, הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר - בירושלים -
היתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי.
האם לא כ"כ רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל
אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה, והלכה איתה
בלי הרבה שמחה וחשק.
המופע התקיים בבריכת הסולטן.
בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם,
וההופעה מתעכבת קצת,
ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה,
דליה, שהיא גננת במקצועה סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך
ונכנסה עמו לשיחה.
-איך קוראים לך? אשל
-אתה רוצה להיות חבר שלי אשל? כן
-אתה רוצה לשבת לידי אשל? כן.
וההורים -שתי שורות מעל- צופים במלאך שלהם 'מטריד' את הגברת המובגרת
וקוראים לו אליהם. והיא, דליה מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר.
ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר...
כולה מתחלחלת מהשם,
עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל,
רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות:
-אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה.
-ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת יצוקה'? אחרי.
-וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר?
והאמא של אשל ודביר מספרת:
אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההריון עם דביר,
הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק,
אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום,
אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא.
וכך, האמא -שירי- הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של דביר במלחמה,
ומיד עשתה "עסק" עם הקב"ה:
"אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל דביר שנהרג".
דליה, האמא של דביר החייל, נשארה פעורת פה,
ואמרה להם -
-אני אמא של דביר,
ההורים הצעירים לא האמינו לה.
-באמת, אני אמא של דביר,
ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך? דליה, דליה עמנואלוב מפסגת זאב...
ואז האמא של דביר הקטן אמרה לדליה,
קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק.

כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו,
ושירי האמא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים יצרה קשר עם דליה,
ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה.

אם זו לא סיפור עם עצמה,
אז מה זו עצמה???

***
את הסיפור הזה כלשונו שמעתי הערב
מעמינדב בדיחי חבר קרוב של דביר והמשפחה.]]> https://www.irrelevant.org.il/2010/05/02/2974/feed 2 https://www.irrelevant.org.il/2009/02/23/961 https://www.irrelevant.org.il/2009/02/23/961#respond Mon, 23 Feb 2009 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/961 ההסבר:

האם יונה היה באמת בבטן הדג שלושה ימים ושלושה לילות? האם אליהו באמת עלה בסערה השמימה? האם באמת נתנה ריבקי ז"ל טבעת ושמלה לבחורה? בסיפורים כאלה האמת האובייקטיבית לא חשובה. מה שחשוב הוא הרגש שאותם סיפורים מעורר ומוסר ההשכל שבהם. יהי זיכרה של ריבקי ז"ל ברוך.

עדכון: על פי ידיעה בעיתון "ישראל היום" בתאריך 26.2.2009, מסתבר שהחלק בסיפור על נתינת השמלה והטבעת נכון, אולם החלק שבו הן הוחזרו לא נכון. המשפחה מבקשת מהצעירה שקיבלה את השמלה והטבעת להחזיר אותן.

המקור:

באחד מימי השבעה לזכרה של ריבקי הולצברג ז"ל, שנרצחה על ידי הטרוריסטים יחד עם בעלה במומבאי שבהודו, נכנסה אישה צעירה לביתם של הרוזנברגים.

היא אמרה לגברת רוזנברג כי יש לה משהו עבורה ומסרה לה חבילה קטנה.

הדבר עורר את סקרנותה של גב' רוזנברג והיא פתחה את החבילה ונדהמה לגלות טבעת יהלום של ריבקי ושמלת שבת מהיפות של ריבקי.

"איך הגיעו דברים אלה לידיך?" שאלה גב' רוזנברג.

"הרשי לי לספר לך את סיפורי" השיבה בעדינות האישה הצעירה.

"טיילתי ברחבי הודו ומשום מה הסתבכתי עם החוק שם ומצאתי את עצמי בבית כלא הודי. אינך יכולה לתאר לך איזה מקום נורא ופרימיטיבי היה המקום....

הנחמה היחידה הייתה שבתי הסוהר שם אינם מאורגנים כהלכה והאחראים מושחתים וניתנים לשיחוד. כך הצלחתי להימלט משם."

המקום הראשון אליו נמלטתי היה כמובן בית חב"ד. כל אחד ידע שלשם נמלטת אם היית זקוק לעזרה.

ריבקי קיבלה אותי בסבר פנים יפות, האכילה אותי והדגישה שזה חיוני ודחוף שאעזוב את הודו מיד. אני ידעתי זאת אך הייתי חרדה שמא יבדקו את דרכוני ויגלו שברחתי מהכלא.

ריבקי נתנה לי אחת משמלות השבת ואת טבעת היהלום שלה.

"אם מראך יהיה מכובד מאד, אישה נשואה הלבושה יפה עם טבעת יהלום על אצבעה, הם לא יבחנו אותך יתר על המידה. הם יניחו לך. אישה עם טבעת יהלום על אצבעה היא ממעמד אחר.

היא אישה מכובדת. היא לא עבריינית, כזו שברחה מבית הסוהר. הם לא יטרידו אותך יתר על המידה."

"כפי שאת רואה, לקחתי את השמלה והטבעת וכך יצאתי בשלום מהודו. עכשיו באתי לתת לך את השמלה והטבעת של ריבקי שהיא הילוותה לי."

אמה של ריבקי לקחה את החפצים של בתה האהובה. אחר כך היא אמרה לאישה הצעירה,

"לאחרונה פגשתי את ריבקי ושמתי לב שהיא לא עונדת את טבעתה. כששאלתי אותה בקשר לכך היא השיבה לי "זה בשליחות."

אכן שליחות ברוכה של אישה צדקת ומיוחדת !! יהי זכרה וזכר בעלה ברוכים !]]> https://www.irrelevant.org.il/2009/02/23/961/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2008/09/05/816 https://www.irrelevant.org.il/2008/09/05/816#respond Fri, 05 Sep 2008 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/816 ההסבר:

עפרי וולפוס אכן איבד את רגלו בזמן שירותו הצבאי. וגם הסיפור הזה יפה ואין להניח שהוא לא אמת. אז אם סוף סוף מסתובב באימייל סיפור שמטרתו חיובית בלבד, למה לא להעביר?

רק אל תשכחו לשים את כל הכתובות ב"עותק נסתר" ולמחוק את רשימת הנמענים מהאימייל.

המקור:

כולנו שמענו על פיטוריו המפתיעים של ניצב אורי בר-לב. העיתונות מלאה בשבחים על מקצועיותו. אנחנו מרגישים צורך לספר לכם סיפור אישי שמעיד על האיש מזווית אחרת.

אנא העבירו הלאה כדי שעוד אנשים ישמעו על האיש היקר הזה.

ב-11/9/07, יום לפני ערב ראש השנה, פגע קסאם פגיעה ישירה בבסיס הטירונים בזיקים. כשבעים חיילים שישנו באותה השעה באוהלים נפגעו, בינהם היה גם בננו, עפרי.

עפרי איבד את רגלו הימנית באותו אירוע.

בימים, בשבועות ובחודשים שאחרי, נחשפנו לארץ ישראל האחרת. פגשנו מאות אנשים שבאו לתמוך, להתעניין, להזדהות ולתת שלא על מנת לקבל.

אנשים מופלאים, פרטיים ופעילים בארגונים התנדבותיים שמציגים פן אחר של הארץ שחשבנו שנעלם מזמן ומחזירים את האמון ברוב הדומם.

היה גם קומץ של אנשי ציבור מופלאים, בעלי תפקידים, שהמשותף להם היה שהופיעו בשקט, כבני אדם ולא כאנשי ציבור.

יום לאחר הניתוח, בשעת צהריים מאוחרת של ערב ראש השנה, נכנס אורי בר-לב לחדרו של עפרי בבית החולים ברזילי.

ניצב בר-לב הגיע בלי מצלמות ובלי כתבים.

ראש המחלקה, ד"ר יצחק יקים, צלצל אליו וסיפר לו שיש "חיל קטוע חדש" במחלקה ובר-לב פינה את הלוח שלו כדי לבקר ולעודד.

עפרי בדיוק ירד בפעם הראשונה אחרי הניתוח מהמיטה לכורסא, כולו אפוף מורפיום ובר-לב ניגש אליו עם חיוך ענק, התיישב על המיטה ואמר: "שמע לי בחורצ'יק. לא סיפור".

אורי בר-לב, נכה צה"ל בעצמו, קטוע רגל , הראה לכולנו איך "העסק עובד" וכמה "לא סיפור" להסתובב בעולם עם פרוטזה במקום רגל.

הוא סיפר לנו על פציעתו, על השירות אחרי כן, על הגדעונים ועל המשטרה.

סיפר לעפרי שבעצם יש יתרונות עצומים בלהיות בלי רגל. אין צורך לגזום ציפרניים, אפשר שלא להחליף גרב הרבה זמן ואפילו סיפר שבאחד מהמסעות המפרכים שהיו לו עם פקודיו,

צחק על כולם כיוון שהם הגיעו לסיום עם שתי רגליים מדממות והוא רק עם אחת...

תמיד ידענו שהמציאות היא בעיני המתבונן אבל הישיבה עם אורי המחישה לנו כי הכל אכן בראש וכי בידנו הבחירה אם זה "סיפור או לא סיפור".

לאורי היתה השפעה משמעותית על הבחירה של עפרי בהמשך קדימה לשיקום מהיר.

אורי ישב איתנו כשעה וחצי. כשנפרד הבטיח לעפרי לפגוש אותו כשיתחיל ללכת. "הבירה עלי" אמר כשהלך.

בפעם השניה פגשנו את אורי בר-לב בשיקום בתל השומר. שוב הגיע לביקור בשקט, ללא מלווים.

כשנכנס התקשר ללישכתו ואמר שהוא "יושב עם החייל שעפה לו הרגל בזיקים" והוא מבקש להעביר אליו רק שיחות דחופות.

ישב איתנו כשעתיים בהן שוחחנו על כל נושא שבעולם ועם עפרי על מודלים חדשים של כפות רגליים שעפרי מצא באינטרנט.

עפרי ביקש לדעת אם אפשר לקפוץ על רגל אחת, הקטועה, ובר-לב נענה לאתגר, ניסה והצליח. שוב השאיר אותנו עם הידיעה שהכל אפשרי.

הפעם האחרונה היתה כשעפרי ניגן בהופעה הראשונה שלו בתזמורת צה"ל.

כשאורי שמע על כך, בא במיוחד בערב לכמה דקות רק כדי לפגוש את עפרי לחיבוק קצר ולהמשיך לעיסוקיו.

זהו אורי בר-לב שאנחנו פגשנו.

אשרינו ואשרי המדינה שזכתה באנשים כאלה המשרתים אותה.

שרית, שוקי ועפרי וולפוס]]> https://www.irrelevant.org.il/2008/09/05/816/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2006/05/29/673 https://www.irrelevant.org.il/2006/05/29/673#comments Mon, 29 May 2006 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/673 ההסבר:

אני מצטט כאן את מכתב שקיבלתי בקשר לסיפור. לקרוא ולהפנים!
שמי אוריאל מעוז אח שכול של תהילה מעוז הקופאית ואחראית המשמרת שנהרגה במסעדת סבארו בירושלים ב 9/8/2001 .
ראשית רציתי להפנות את תשומת ליבך לכך שהתאומים קרסו חודש ויומיים לאחר הפיגוע בסבארו ב11/9/2001 ולא כעבור מספר שנים כפי שמצויין בסיפור הזוועתי הזה, כך שאכן הסיפור מצוץ ממקלדתו של אדם חולה נפש.
לאחרונה נתקלתי בסיפור המגעיל הזה בלא מעט אתרים, אתרי קודש ללימוד ניסים, אתרי ניו אייג' ללימוד "רוחניות" על מלאך שומר או
קשר בין נשמות ועוד. אני פשוט מזועזע עד כמה אנשים יכולים לנצל את הדם השפוך של קורבנות הטרור לקידום ענייניהם או תורתם.
אני מבקש ממך ומתחנן אם אתה יכול לפרסם באתרך גינוי חריף ואזהרה חמורה לא להפיץ את המייל עם הסיפור הזה תוך אפילו ציון כי קיבלת מייל מהאח של הקופאית שכביכול נפצעה.
אני מצרף לך כקובץ גם מאמר שפורסם בעיתון כל העיר ירושלים בעקבות סיפור דומה שפורסם ב"תיקון כללי" של רבי נחמן על כך שבעצם אחותי בחיים והיא כביכול ניצלה בזכות ה"תיקון הכללי" שהיה לה ליד הקופה....

בתודה מראש
אוריאל מעוז

המקור:

לפני כמה שנים בירושלים במסעדת "סבארו" בעיר, היה פיגוע מזעזע ובו המון הרוגים.
באותו היום המסעדה הייתה עמוסה באנשים, מלצרית שראתה שאי אפשר לתפקד ככה עמדה על השולחן וקראה בקול : "אנשים בבקשה ממכם, אין מקום כרגע במסעדה, אם זה לא קשה לכם תצאו תעשו סיבוב ותחזרו בעוד חצי שעה".
אישה אמריקאית שהייתה מאוד עמידה וחיה חיים טובים בניו יורק ונכחה במסעדה אמרה לעצמה שבאמת דחוס כאן והחליטה לצאת מהמסעדה.
כעבור מספר דקות ארע הפיצוץ.
האישה האמריקאית הייתה ממש בשוק שניצלה ממוות, והחליטה שהיא חייבת למצוא את אותה מלצרית שבזכותה היא עדיין חיה.
היא חיפשה וחיפשה (בתקווה שהיא עדיין בחיים) עד שמצאה אותה באיזה בית חולים שכולה חבולה ופצועה מהפיגוע.
האישה האמריקאית אמרה לה שהיא חייבת לה את חיה וכל דבר שתבקש היא תיתן לה ותעמוד לצידה תמיד.
המלצרית אמרה לאישה שאינה צריכה דבר משום שכולה פצועה ומי יודע אם היא תצא מזה. האישה התעקשה ואמרה שמכיוון והיא צריכה לחזור לניו יורק, תשאיר אצלה את הפרטים שלה ואם אי פעם היא תצטרך משהו , כל דבר, שתרים אליה טלפון.

וככה עוברים להם השנים, המלצרית לאט לאט מחלימה.
הרופאים אמרו שיש עוד טיפול שהיא צריכה לעבור ולא ניתן לעבור אותו בארץ אלה בניו יורק. המלצרית ישר חשבה על האישה האמריקאית והתקשרה אליה בכדי לשאול אם היא עדיין זוכרת אותה. האישה זכרה ואף שמחה לשמוע על בואה ואפילו אמרה לה שתבוא באופן אישי לקחת אותה משדה התעופה ביום שתגיע.

האישה האמריקאית עשתה עסקים במגדלי התאומים.
באותו היום שהגיעה המלצרית לשדה התעופה, האישה יצאה משם ונסעה לשדה התעופה לקחת אותה. כעבור מספר דקות בן לאדן הוריד את מגדלי התאומים....

פעמיים ניצלה האישה ממוות בזכות המלצרית.

אנשים מאמינים אומרים שזה הכל משמיים, שהמלצרית היא בעצם המלאך השומר של האישה האמריקאית. יש אנשים שאומרים שזה סתם צירוף מקרים..

מה אתם אומרים...?

שיהיה רק טוב!]]> https://www.irrelevant.org.il/2006/05/29/673/feed 6 https://www.irrelevant.org.il/2004/01/27/253 https://www.irrelevant.org.il/2004/01/27/253#respond Tue, 27 Jan 2004 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/253 ההסבר:

אני בעד חברות ובעד סיפורים יפים (ואני לא מניח שהסיפור הזה התרחש במציאות) אבל אני גם בעד גילוי נאות. העמותה לשגשוג ובטחון במזרח התיכון קשורה לכת הסיינטולוגיה. חבל שהעובדה הזאת לא מצויינת במכתב.

המקור:

פעם אחת עוד כשהייתי בכיתה ט ראיתי ילד אחד שהיה בדרכו מבית הספר הבייתה

שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו.

חשבתי לעצמי : למה ילד יקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם.

היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת.

בשעה שהלכתי , ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו , העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה.

המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ' ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.

ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו.

נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך אלי.

זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית , עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם , איפה הוא גר.

הסתבר שהוא גר לידי , אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן.

הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן.

בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן.

דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים.

מסתבר שהוא ילד "גיזעי".

שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל ? הוא ענה שכן.

בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.

ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים.

אמרתי לו , נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום . הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.

במהלך 4 השנים הבאות , עידו ואני נעשינו חברים טובים.

כשסיימנו את התיכון , התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה.

ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השיכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון.

ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון.

הוא התמלא וממש נראה טוב למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון.

הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג- אתה תהיה גדול" הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים ( מלאי הכרת תודה) וחייך."תודה" הוא אמר.

כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר:

סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו - ההורים שלך המורים שלך.אבל יותר מכל החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זהו המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו . אז אני הולך לספר לכם סיפור , הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו.

הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו סופשבוע.

הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותם כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.

"למזלי , ניצלתי , החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".

שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך , הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו.

ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי למחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.

אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך ביותר - שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה.

אלוהים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי.

כעת יש לכם שתי אפשרויות :

1. להעביר את הסיפור לאחרים.

2. לשכוח מהסיפור.

אני בחרתי באפשרות הראשונה "חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר לכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף,"

"הדרך אל האושר דורשת שאדם ישמש דוגמה טובה לאחרים." (מתוך הפרק "שמש דוגמה טובה" בספרון "הדרך אל האושר").

מייל זה נשלח לך כחומר למחשה מהעמותה לשגשוג ובטחון במזרח התיכון, מפעילת פרוייקט "הדרך אל האושר".

תרגיש חופשי להעביר מייל זה הלאה לחברים ומי ייתן ותזכה לחברים כמו החבר של עידו.]]> https://www.irrelevant.org.il/2004/01/27/253/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2004/01/24/84 https://www.irrelevant.org.il/2004/01/24/84#respond Sat, 24 Jan 2004 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/84 ההסבר:

הציורים אינם של סלואדור דאלי המפורסם. חוצמזה, לשלוח מצגת בגודל שניים וחצי מגה, זה מאד לא מנומס. אם אתם רוצים לראות יצירות של דאלי, לכו למוזיאון.

המקור:

מופצת מצגת פאוור פוינט עם ציורים של Salvatore Dali]]> https://www.irrelevant.org.il/2004/01/24/84/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2003/08/05/119 https://www.irrelevant.org.il/2003/08/05/119#respond Tue, 05 Aug 2003 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/119 ההסבר:

המכתב לא כולל את שם החייל, עובדה המצביעה על אפשרות שזה אינו מכתב פרידה אמיתי. נוסף לכך, שימו לב שגוף המכתב לא מכיל שום אזכור של מוות או התאבדות.

המקור:

מצאו כמה דקות פנויות כדי לקרוא הכל - חשוב מאוד !

לאלמונית

איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש.

איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש, למישהו אחר?

איך אפשר להסביר לך,לתאר מצב, להסביר את האי-צדק שאני חש?

למה ג'ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, יש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות?! חבל שהשנים הטובות חולפות מהר.

למה כשאני מגיע הבייתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים ואחכה לאדון שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה והאפשרויות פתוחות בפניי".

ועוד שבת עברה.

למה שהתגייסנו, לחבר'ה במחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולנו לבד?! בגלל שלוש שנים מזדיינות?!

אני יושב פה ב-X, בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף אט אט מטה ואני רועד, אבל הלב... הלב יותר קר, כי כשאני שוכב פה את מתהפכת במיטה החמה והיבשה בבית המוגן, בין השמיכות (לבד או עם אהוב) ולא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקור ומתים לעצום את העיניים... לישון... ששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה. כשאני בגל"ב או באבוקה, עם נשק, אפוד, קסדה והרבה כעס בלב.

איך להסביר לך?

הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה כשאני בא הביתה ומספר על היתקלות ועל הפחד וההתרגשות- ואתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית החדשה. כשאני סופר אבנים שפוגעים לי בג'יפ ושומע איך החשוד תכנן לעלות ליצהר ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי ממרץ שנת 2002 ובעיתונות כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים. כשאני רץ בין הסמטאות וילד בן 10 מקלל את האימא והאחות, מתאר איך הוא יזיין אותן מ-א' ועד ת'. ואני נגנב. כשאני בקסטינה ורואה נוף שרואים בחו"ל אך אני רוצה לראות את הבית ואני רואה אותו... בחלום ובתמונות, אני רוצה מילה טובה!

כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שיינה אני קורא בעיתון איך מסיבות אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה, ראמללה, ג'נין כי זה נוגד את צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה השחורה בשבילם, כל הצפונים וה"ציוניים".

אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל? הם לא מבינים איפה הם חיים, הם לא מבינים שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש רחמים! אני גם לא מרחם על עצמי, אני זועק לאי-צדק!

אנשים חכמים אמרו פעם "מי שלא עובד בערב שבת לא אוכל בשבת" אין להם מושג איך נרגיש אחרי 3 שנים שבהם ראינו מסגדים, מחבלים, נשקים וסמטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אחר כך כשנשכב במיטה עם החברה ונרגיש שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו והם אלו ששומרים עלינו.

בגלל מציאות מזדיינת שנראית אבודה, אני חייבת לשמור על אימא אהובה, על אבא, על אחים, על אחיות קטנות,חברים וחברות

כן אני גאה!!! אני לוחם!!!

לפני חודש וחצי הגעתי הבייתה ואחותי כתבה לי מכתב ונתנה לי אותו עם שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט.. "תודה רבה!!"

היא בסך הכל בת 8 והיא מבינה יותר מכל הפוליטיקאים בארץ המקודשת הזו.

ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי גם מזיל דמעה. כי בשבילה אני כאן נמצא!!!

אנחנו רוצים וצריכים מילה טובה! לא דורשים משכורת, לא רוצים מכונית צמודה וגם לא חופשות בחו"ל, רק מילה טובה!!!

רק מילה טובה שנדע שאומה שלמה עומדת מאחוריינו שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו קרבי.

שכל דבר קשה יהפוך לקל כי בשבילך הכל נעשה מולדת אהובה!

אולי זה נשמע "קיטשי" וסתם כאילו אנחנו מזיינים ת'שכל, אך גם היום, יש מי שחושבים ומרגישים כך

תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה... לנצח...

על החתום,

החייל הפשוט...

המכתב הזה... נכתב ביידי חייל... המכתב הזה הוא מכתב התאבדות שנכתב בידייו.. הוא התאבד בגלל לחץ מהצבא... בגלל דיכאון... הוא ירה לעצמו כדור בראש והתאבד...

הבקשה שלו היתה שהמכתב הזה יופץ

אני מקווה שתמלאו אחר הבקשה שלו...

ותודה!]]> https://www.irrelevant.org.il/2003/08/05/119/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2003/08/04/116 https://www.irrelevant.org.il/2003/08/04/116#respond Mon, 04 Aug 2003 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/116 ההסבר:

סיפור אמיתי. לקריאה נוספת (באנגלית)

המקור:

תמונה זו לקוחה ממאמר המפרט את השבוע הראשון בחייבן של זוג תאומות. מסתבר כי כל אחת מהן היתה באינקובטור נפרד, והרופאים ציפו כי האחות הצעירה של תשרוד.
אחת מאחיות בית החולים נלחמה בחוקי בית החולים, והעבירה את שתי התינוקות לאינקובטור אחד. כשהן מוקמו יחד, האחות הבריאה מתוך השתיים הניחה את זרועה על אחותה בחיבוק. דופק ליבה של האחות הצעירה התייצב וטמפרטורת הגוף עלתה לדרגה נורמלית.
בואו לא נשכח לחבק את אלו שאנו אוהבים.
מדהים!!!!!!!
]]> https://www.irrelevant.org.il/2003/08/04/116/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2003/07/24/107 https://www.irrelevant.org.il/2003/07/24/107#respond Thu, 24 Jul 2003 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/107 ההסבר:

סוחט דמעות ורגש. רק מה? אף ילדה חולת סרטן לא כתבה את זה. לפרטים נוספים (באנגלית) קיראו כאן.

המקור:

האם צפית אי פעם בילדים משתעשעים על קרוסלה?
האם הקשבת פעם לגשם בנפילתו על האדמה הלחה?
האם עקבת אחר מעופו של פרפר
או בהית בשמש בשקיעתה עם רדת ערב

מוטב שתאט, אל תרקוד כל כך מהר
הזמן קצר, המנגינה לא תמשך לעד.

האם יומך עובר בטיסה ?
כשאתה שואל: "מה שלומך" , האם אתה מקשיב לתשובה ?
בסופו של יום, כשאתה שוכב במיטה כשמאה המטלות הבאות שלך רצות במחשבתך…

מוטב שתאט, אל תרקוד כל כך מהר
הזמן קצר, המנגינה לא תמשך לעד

האם אי פעם אמרת לילדך " נעשה את זה מחר" ?
ובחפזונך, לא שמת לב לאכזבתו ?

אי פעם איבדת מגע, נתת לחברות ישנה למות
כי לא היה לך זמן להתקשר ולומר שלום ?

מוטב שתאט, אל תרקוד כל כך מהר
הזמן קצר, המנגינה לא תמשך לעד

כשאתה ממהר כל כך להשיג משהו
כשאתה דואג וממהר במשך היום
כאילו זו מתנה שלא נפתחה ונזרקה לפח

החיים אינם מרוץ,
קח אותם לאט יותר
הקשב למנגינה
לפני שהשיר יסתיים

נכתב על ידי ילדה חולה במחלת סרטן סופנית
שבקשתה האחרונה היא להפיץ את השיר לכמה שיותר אנשים]]> https://www.irrelevant.org.il/2003/07/24/107/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2003/05/18/60 https://www.irrelevant.org.il/2003/05/18/60#respond Sun, 18 May 2003 00:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/60 ההסבר:

מכתב זה מכיל כמה אמיתות בנאליות על החיים, חלקן סותרות אחת את השניה. מה שבטוח הוא ש-לאף אחד בעולם אין דרך לדעת כמה פעמים הסתובב מכתב בעולם.

המקור:

שלום ,
בין אם אתה מאמין באמונות טפלות ובין אם לא, הקדש מס' רגעים על מנת לקרוא את המנטרה.
זהו טוטם מנטרה נפאל - TOTEM TENTRA NEPALES למזל טוב.
טוטם מנטרה זה נשלח אליך למזל טוב.
הוא כבר עשה את סיבוב העולם כ-10 פעמים.
מזל טוב יגיע אליך תוך 4 ימים מיום קבלת המנטרה.
שלח העתקים למי שלדעתך זקוק למזל טוב. אל תשלח כסף.
הוראות לחיים:
אכול הרבה אורז מלא.
תן לבני האדם יותר מאשר מצפים ועשה זאת ברצון.
למד בעל פה את השיר האהוב עליך.
אל תאמין בכל מה שאתה שומע, ואל תבזבז את כל מה שיש.
לך ואל תישן כמה שאתה רוצה.
כאשר אתה אומר "אני מצטער" הסתכל לאדם בעיניים.
תאמין באהבה ממבט ראשון.
לעולם אל תלעג לחלומות של האחרים.
אהוב עמוק ובלהט. יתכן שתפצע, אך זוהי הדרך היחידה לחיות את החיים באופן מושלם.
תתמודד עם חוסר הסכמה, הלחם בצורה הוגנת. אל תעליב.
אל תשפוט את האחרים בגלל קרובי המשפחה שלהם.
דבר לאט, אך חשוב במהירות.
כאשר מישהו שואל אותה שאלה שאינך רוצה לענות, חייך ושאל: "מדוע אתה רוצה לדעת"?
זכור שהאהבה הגדולה ביותר וההצלחות הגדולות ביותר טומנים בחובם גם סיכונים רבים.
ברך אדם מתעטש.
כאשר אתה מפסיד, אל תפסיד את הלקח.
זכור: כבוד לך עצמך, כבוד לאחרים ואחריות לגבי כל פעולותיך. אל תרשה שחוסר הסכמה קטן יפגע בחברות גדולה.
כאשר אתה שם לב שעשית טעות, נקוט בצעדים המתאימים על מנת לתקנה.
חייך כאשר אתה עונה לטלפון. מי שמצלצל יוכל "לשמוע" את החיוך בקולך.
התחתנו עם גבר/אישה איתם אתה אוהבים לשוחח. כאשר תזדקנו, כושר השיחה יהיה חשוב יותר מכל דבר אחר.
תבלו זמן מסוים לבד.
קבל בזרועות פתוחות שינוי, אך אל תוותר על הערכים שלך.
זכור כי לעיתים השתיקה, היא התשובה הטובה ביותר.
קרא יותר ספרים וראה פחות טלוויזיה.
חייה חיים טובים ומכובדים. מאוחר יותר, כאשר תזדקן, ותזכור את העבר תראה איך תהנה מהם פעם נוספת.
תאמין באלוהים וסמוך עליו, אך נעל היטב את הרכב שלך.
אוירה של אהבה בביתך חשובה ביותר. עשה הכל על מנת ליצור בית רגוע ומלא אהבה.
כאשר אתה מתווכח עם האנשים הקרובים אליכם. התרכז אך ורק במצב הנוכחי.
אל תחזיר את העבר.
קרא בין השורות.
חלוק את ידיעותיך. זוהי דרך לחיות לנצח.
תהיה עדין עם כדור הארץ שלנו.
לעולם אל תפריע למי שמחלק לך מחמאות.
דאג לעניינים שלך.
אל תסמכו על גבר/אישה שאינם סוגרים את העיניים כאשר אתם מנשקים אותם.
פעם בשנה, בקרו במקום שעדיין לא הייתם שם.
אם אתה מרוויח הרבה כסף, תייעד אותו על מנת לעזור לאחרים כל עוד אתה בחיים. זהו הסיפוק הגדול ביותר שהאוצר יכול להעניק לך.
זכור שלא להשיג מה שאתה רוצה הוא, לעיתים, מזל גדול.
למד את כל החוקים ולאחר מכן, שבור כמה מהם.
זכור שהיחסים הטובים ביותר הם אלה בהם האהבה בין שני אנשים גדולה יותר מאשר הצורך של אחד בשני.
שפוט את ההצלחה שלך לאור מה היה עליך לוותר על מנת להשיג אותו.
הכנס לאהבה ולמטבח באופן מוחלט.

אל תשמור על המכתב הזה. הטוטם מנטרה צריך לעזוב את ידיך תוך 96 שעות.
שלח עותקים וראה מה קורה בארבעת הימים הקרובים. תקבל הפתעה נעימה מאוד. זה אמת, גם אם אינך מאמין באמונות טפלות.
עכשיו הכיף:
שלח את המסר הזה לפחות ל-5 אנשים וחייך ישתפרו.
0-4 אנשים: חייך ישתפרו מעט.
5-9 אנשים: חייך יתפשרו בהתאם לציפיותיך.
9-14 אנשים: תקבל לפחות 5 הפתעות, בשלושת השבועות הקרובים.
15 יותר אנשים - חייך ישתפרו בצורה דרסטית וכל מה שתמיד חלמת יתחיל לרקום עור וגידים.]]> https://www.irrelevant.org.il/2003/05/18/60/feed 0 https://www.irrelevant.org.il/2003/01/25/14 https://www.irrelevant.org.il/2003/01/25/14#respond Fri, 24 Jan 2003 22:00:01 +0000 חנן כהן https://www.irrelevant.org.il/14 ההסבר:

בפרסום הראשון של "מכתב הפרידה" קרתה טעות ושמו של מארקס החליף את שם הכותב האמיתי. מאז, "מכתב הפרידה" מסתובב באינטרנט. יש שימצאו בו יופי וירצו להעבירו גם לאחרים. בכל מקרה, מומלץ לא לשייך אותו לסופר הדגול. ( לקריאה נוספת )

המקור:

"אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול .
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב, אבל בודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.
הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם.
הייתי ישן מעט , חולם יותר .אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים , אנו מפסידים שישים שניות של אור . הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו, הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.
אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.
הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!
לילד הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזיקנה אלא עם השכחה.
כל-כך הרבה דברים למדתי ממכם, האנשים… למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.
למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.
כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד ממכם , אבל באמת - הם לא יעזרו לי , משום שכשישימו אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים .
אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה בה אראה אותך ישן , הייתי מחבק אותך בחוזקה ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.
אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך " מבלי להניח , בטיפשות , שזה כבר ידוע לך .
תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב , אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו , הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך , ושלעולם לא אשכחך .
המחר לא מובטח לאף אחד , צעיר או זקן . היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך . בגלל זה אל תחכה יותר , עשה היום , כי אם המחר לעולם לא יגיע , בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך , לחיבוק , לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה .
שמור את אהוביך קרוב , תלחש באזנם עד כמה אתה זקוק להם , תאהב ותתייחס טוב אליהם , תקדיש זמן להגיד להם "אני מצטער " , " תסלח לי " , "בקשה " , "תודה " , וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר .
אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות . בקש מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם . תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך ."]]> https://www.irrelevant.org.il/2003/01/25/14/feed 0