היום, סיימתי לכתוב (ביחד עם רופאים ומומחים נוספים) נייר עמדה שמתייחס לסיכונים האפשריים בחיסונים החדשים בטכנולוגיה שלא נוסתה עד כה בבני אדם [ההדגשות שלי - חנן כהן]. בימים כתיקונם הדיון הזה היה נשאר בין רופאים, היו מוקמות וועדות והיו נעשות החלטות שלוקחות בחשבון את כל השיקולים.

אלא שאלו אינם ימים כתיקונם וכבר התבשרנו שהתחילו במתן החיסונים האלה במקומות אחרים בעולם ובקרוב מאוד כנראה גם כאן.

העיתונים והרשתות החברתיות מלאים בהסברים על בטיחותם הרבה של החיסונים לעומת המחלה הקשה שנגרמת על ידי נגיף הקורונה. הם אומרים בלשון רפה שאולי יש איזה שהם סיכונים בלתי סבירים, אבל אלו בטלים בשישים לעומת הסכנות הצפויות מהידבקות בנגיף.

אז, דעתי שונה ואני חושבת שהסיכון בנגיף עבור רוב האוכלוסיה קטן בהרבה מהסיכון שיש במתן תרופה שלא עברה את השלבים המקובלים. הטענה שסביר מאוד להניח שהחיסונים יהיו יעילים במניעת מחלה קשה או הדבקה ושאין הוכחה (עדיין) לנזקים אפשריים הרי תקפה לכל תרופה ניסיונית וכל מי שהיה מעורב בניסויים קליניים יודע כמה מעט תרופות עוברות את הרף של יעילות ובטיחות נדרשים, שלא לדבר על אלו שאפילו השלבים הרגילים לא מבטיחים את בטיחותן והן מורדות מהמדפים תוך שנה-שנתיים מרגע שהתחילו להינתן לכולם.

מאחר שרוב הציבור לא מבין ברפואה או בביולוגיה ונדרש להחליט, כאשר מופעל עליו לחץ לקבל את החיסון החלטתי להסביר את הדברים החשובים שכתובים בנייר העמדה בשפה מובנת למי שאין לו רקע רפואי ואשמח גם לענות ולהסביר דברים שאינם ברורים דיים.

הרעיון שעומד מאחורי הטכנולוגיה של החיסונים החדשים הוא רעיון מבריק שגם לא היה קל ליישום ואני בהחלט מורידה את הכובע למי שהצליח לעשות את זה.

צריך להבין שמערכת החיסון בנוייה כך שהיא יודעת להבדיל בין תאים של הגוף עצמו לבין תאים זרים, כך שבאופן רגיל היא לא תתקוף את תאי הגוף, אבל ברגע שיש תא זר (למשל חיידק או וירוס שאינו ממש תא) היא תתקוף אותו.

השיטה שפותחה גורמת לתאי השריר לייצר חלבון ששייך לוירוס ולהציג אותו על מעטפת התא. כלומר זה הופך את תאי השריר לתאים זרים, באופן זמני, רק עד שתאי מערכת החיסון יבינו שהם צריכים לייצר נגדם נוגדנים.

הבעייה שלא ברור לי איך אנחנו נסביר לתאים של המערכת החיסונית שהתא הזר שהם צריכים לתקוף הוא לא באמת תא זר, אלא תא שריר רגיל ובריא ושהם צריכים לייצר נוגדנים רק נגד החלבון של הנגיף ולא נגד חלבונים אחרים שנמצאים לידו. זה לא רק חשש תיאורטי, אלא תופעה מוכרת מהתחום שנקרא cancer immunotherapy. אחת הסכנות אצל חולים עם סרטן מתקדם שמקבלים תרופות שנועדו להפעיל את מערכת החיסון נגד תאי הסרטן היא התפתחות של נוגדנים עצמיים עד כדי מחלות אוטואימוניות קשות ומסוכנות.

צריך להבין שמרגע שנוצרו נוגדנים נגד תאי השריר שנמצאים בזרוע (מקום ההזרקה) הם יפעלו גם נגד אותו חלבון בשרירים אחרים. שרירי השלד מהוים מערכת חשובה וחיונית שבלעדיה אין חיים. כל אחד מהחלבונים שנמצאים על הממברנה של תא השריר (שאת חלקם ואת היחסים המורכבים ביניהם אתם יכולים לראות באיור המצורף) הוא חיוני ופגיעה בו תביא למחלה שעלולה להיות קשה וקטלנית.

הרבה מהמחלות האלה לא יתבטאו מייד, אלא רק אחרי כמה שנים.

יכול להיות שעכשיו, אצל חולה שיקבל את החיסון יהיו רק סימנים מאוד קלים ולא מדאיגים: קצת כאבי שרירים, חולשה קלה, קושי בנשימה במאמץ (שתואו כולם כתופעות לוואי קלות ונסבלות במחקרים שנעשו על החיסונים האלה) ואולי אפילו כלום.

אם אתם רוצים לדעת מה עלול לקרות כשרק חלבון אחד נפגע, תשאלו הורים של ילד עם מחלה שנקראת duchene muscular dystrophy. הם יספרו לכם שהילד שלהם נולד בריא והתפתח כרגיל עד גיל שנה ואז היו דברים מאוד קטנים שעוררו טיפה דאגה עד שבגיל 4-5 הוא התחיל לאט לאט לאבד יכולות כמו לקום מהרצפה, לקפוץ, בהמשך גם הליכה ותוך כעשר שנים הוא היה מרותק לכיסא גלגלים וזקוק לתמיכה נשימתית.

תשאלו, בצדק, למה אם זאת בעייה כל כך משמעותית, דווקא את חשבת עליה ולא אף אחד מהרופאים האחרים (כולל אלו שתכננו את הניסויים בחברת התרופות). אולי הסיבה לכך היא בגלל שלצערי הכרתי באופן אישי רופא מקסים ומסור לחולים שבעקבות חיסון הרבה יותר מוכר ושנחשב לבטוח, פיתח מחלת שרירים קשה ופרוגרסיבית שהביאה תוך 10 שנים למותו. הוא אמנם קיבל על כך פיצוי כספי, אבל איך אפשר לפצות באמת אדם על הרס החיים?

אולי הסיבה לכך היא שגם לי יש מחלת שרירים אוטואימונית נדירה שהאפיזודה הראשונה שלה הייתה מספר חודשים אחרי שקיבלתי את אותו חיסון. אמנם, במקרה שלי הקשר הרבה פחות ברור, אבל מטבע הדברים כשאתה מתמודד עם מחלה כזאת במשך שנים, אתה יודע ממקור ראשון במה מדובר.

אולי הסיבה לכך היא שבגלל השילוב (הקצת בלתי רגיל) של היותי המטולוגית, שעוסקת גם במחקר (ויש לי לא מעט פרסומים בנושא) של שתי המערכות האלה (מערכת השרירים ומערכת החיסון) אני מבינה שמדובר בשתי מערכות מורכבות ביותר שהיום אנחנו יודעים עליהן פי 10 ממה שידעו כאשר אני הייתי סטודנטית לרפואה לפני 30 שנה, ודי ברור לי שבעוד 30 שנה נדע פי 10 יותר ממה שאנחנו יודעים ואולי גם אז לא נצליח להבין ולדעת את הכל.

אני יודעת גם מניסיון העבר עד כמה אנשים מבריקים שמחפשים פתרונות לבעיות קשות, לא תמיד בתוך ההתלהבות שמציפה אותם מסוגלים לחשוב על התוצאות הקשות והבלתי צפויות שעלולות להיות כתוצאה מההתערבות שלהם במערכות ביולוגיות מורכבות שאף אחד מאיתנו לא באמת מבין על בוריין. ויש לכך דוגמא מצערת מתחום המומחיות שלי. טיפול גנטי שנועד לגרום לתאים של מיח העצם לייצר חלבון שחסר במחלה בשם SCID (שמוכרת בציבור הרחב כמחלה של ילדי הבועה, כי אלו ילדים עם חסר חיסוני קשה שעלולים למות מכל זיהום בנאלי), גרם אצל חלק מהילדים שקיבלו אותו לסרטן דם קשה אחרי 3-6 שנים. למרבה המזל הטיפול הזה ניתן רק למספר קטן מאוד של חולים תוך מעקב במשך מספר שנים. כאשר מדובר במספר קטן של חולים, אפשר ללמוד מהטעויות ולתקן. אבל איך יהיה אפשר ללמוד מהטעויות כשהטיפול יינתן למיליונים ברחבי העולם?